פליקס דה מנשה

פליקס דה מנשה
Felix De Menasce
	אין תמונה חופשית
לידה	1 באוגוסט 1865; אלכסנדריה, מצרים
פטירה	20 ביולי 1943 (בגיל 77)
מדינה	מצרים

הברון פליקס דה מנשה (בצרפתית: Felix De Menasce;‏ 1 באוגוסט 1865 – 20 ביולי 1943) היה מנהיג בכיר בקהילה היהודית במצרים, דמות מרכזית בכלכלת מצרים ומהבולטים בפעילים הציונים מבין יהודי צפון אפריקה. נולד וחי כל ימיו באלכסנדריה, אך נסע תכופות, לתקופות שונות לבירות אירופה. אחד ממייצגי הציונות שדגלה ביזמה חופשית לא ממוסדת ושם דגש על תועלת כלכלית להתיישבות יהודית בארץ ישראל.

משפחת דה מנשה

אבי המשפחה היה יעקב קטאווי, שאבותיו הגיעו לקהיר מחברון. נכדו, בן בתו שמחה, יעקב לוי מנשה (1809–1882^[1]) (סבו של פליקס) עבר מקהיר לאלכסנדריה בשנת 1854, לאחר שהקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף העניק חסות ליהודיה. בראשית דרכו היה בנקאי פרטי ובהמשך היה הראשון שהקים בעיר רשת מסחרית ענפה שסחרה עם מרכז אירופה (בשם J. L. Menasce et Fils לאמור "י.ל. מנשה ובניו"). שותפיו העסקיים העיקריים היו בני משפחות האצולה היהודית של מצרים: מוצרי (אבותיו של אלברט מוצרי ומכבי מוצרי-מני), רולו, סוארס, קטאווי, אגיון ופיצ'וטו. במהלך החגיגות לפתיחת תעלת סואץ (1869) שכנע את הקיסר פרנץ יוזף שמקור משפחתו ממרכז אירופה ובשנת 1873 העניק לו הקיסר תואר של ברון הונגרי.^[2]

המשפחה ביססה את מעמדה בעיר והפכה לאחת המשפחות העשירות ביותר בה. ב-1907 הקימו חברה עסקית, יחד עם משקיעים אנגלים במסגרת שותפות זו הקימו שכונת מגורים (בשם "שכונת מנשה"), בתי ספר, בית חולים (בראשות בכור דה מנשה), ניהלו חברות למסחר ואף שלטו בבנק הלאומי המצרי. באלכסנדריה קיימת עד היום שדרה בשם Rue Menasce על שם המשפחה. המשפחה, יחד עם משפחות אחרות של שותפיה, שלטה במוסדות הקהילה היהודית וניהלה רבים מנכסי הקהילה, בין היתר בית הכנסת "היכל מנשה". יעקב לוי דה מנשה השקיע גם מחוץ למצרים, באוסטריה, אנגליה ופריז.^[3]

אחיו של יעקב לוי, אדמונד, הצטרף ב-1897 למסעו של מועדון החברים היהודי-בריטי האקסקלוסיבי, "המכבים הקדמונים", בראשות ישראל זנגוויל והרברט בנטוויץ' (אביהם של תלמה ילין, נורמן ויוסף בנטוויץ'). יחד עמם יצא למסע "עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל".^[4]

לברון יעקב לוי דה מנשה (ואסתר לבית נג'ארי, אשתו) נולדו הבנים מואיז, יוסף, אליהו ובכור-לוי והבנות מרגריט, ג'מילה ורוזה. עם התבגרותם השתלבו בעסקי המשפחה. מואיז ניהל את עסקי המשפחה במרסיי, יוסף בליברפול, אליהו בלונדון ומנצ'סטר. בכור נשאר לנהל את עסקי המשפחה בקהיר ואלכסנדריה.^[5]

בכור (1830–1885) נשא לאשה את שמחה-אלגרה לבית קטאווי והיה אביהם של יעקב (ז'ק), אלברט (או אלפרד), אליהו, אסתר ופליקס. יעקב פנה למסחר סוכר וכותנה וכיהן כנשיא קהילת יהודי אלכסנדריה במשך למעלה מ-25 שנה (1889–1914), אלברט השתלב בעסקי המלונאות ופליקס המשיך את עסקי הבנקאות והנדל"ן.

חייו האישיים

פליקס למד בווינה ובלונדון, שם ניהל זמן מה את עסקי המשפחה לפני שחזר לאלכסנדריה.

ב-30 בדצמבר 1889 נשא פליקס לאישה את סלין אסתר (1870–1900 Céline, Esther De Menasce), בת דודו, יוסף, שניהל את עסקי המשפחה באנגליה. היא הייתה נערה צעירה (בת 19 בנישואיה) ילידת ליברפול וילדה לו את בנו הבכור ג'ורג'. היא נפטרה בעת שהות המשפחה בצרפת והיא בת 29 בלבד.^[6]

ב-17 באוקטובר 1903 נשא בז'נבה את אשתו השנייה והדומיננטית רוזה לבית בוסטוס (1875–1949 Rose Claudia, Rosette Larriba de Bustos), ילידת פריז.^[6] היא ילדה לו את בנותיו קלייר ודניס ואת בנו, ז'אן דה מנשה.

בין השנים 1926–1932 כיהן פליקס כנשיא הקהילה היהודית של אלכסנדריה.^[7] ובכך המשיך את עשרים וחמש השנים בהן כיהן בכהונה זו אחיו יעקב (עם הפסקה של 12 שנים) עד כי נאמר שהקהילה היהודית באלכסנדריה היא נכס פרטי של משפחת מנשה. נשיאות הקהילה מינתה את הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה ופקידים שונים במנגנון הקהילה, כך שפליקס דה מנשה ריכז בידיו כח רב.

בשנת 1936, עקב המרד הערבי הגדול חדל דה מנשה להשקיע בארץ ישראל. הוא המשיך לארח נציגים של ההנהגה הציונית במצרים אך בשנת 1938 חלה ופסק לתפקד. בנו, ג'ורג' מיעט לפעול בארץ ישראל, אך תרם להקמת תיאטרון הבימה והאוניברסיטה העברית. בן אחר, ז'אן, התנצר (בשעה שהיה מזכיר המשרד הציוני בז'נבה).^[8] נכדתו, מרי-לואיז (רחל), נישאה לימים למכבי מוצרי. הפעילות הכלכלית של בני המשפחה במצרים הסתיימה ב-1948 ואחרוני בניה עזבו את מצרים ב-1956.

קשריו הראשונים עם הציונות

עד מלחמת העולם הראשונה התנהלו עסקיו של דה מנשה בעיקר במצרים ובאירופה והוא לא הראה כל זיקה לנושא הציוני. אולם בשנת 1914 קלט פליטים יהודים שנמלטו מארץ ישראל. בתי הספר של הקהילה קלטו מילדי הגולים והמשפחות המבוססות קלטו משפחות יהודיות.

בדרך זו נפגש פליקס דה מנשה עם אהרון אהרונסון שנע בין ארץ ישראל ומצרים וכן עם חיים ויצמן ואיתמר בן-אב"י. אהרונסון, במכתב שכתב לאורד וינגייט ב-23 באוגוסט 1917 מזכיר בחיבה את האירוח של משפחת דה מנשה אך מגנה את הסלידה שלהם מהציונות המדינית בעלת הזיקה הסוציאליסטית.

עם תום המלחמה יזמו חיים ויצמן ו"הפדרציה של ציוני מצרים", שבראשה עמד ז'ק מוצרי, ידידו של דה מנשה, טקס הזדהות של יהודי מצרים עם יהודי ארץ ישראל לרגל מתן הצהרת בלפור. אולם פליקס דה מנשה עצמו לא היה שותף להתארגנות זו אלא יזם במקביל את הקמת ה"ועדה למען ארץ ישראל" כארגון לתמיכה כלכלית במתיישבים היהודים בארץ ישראל.

קשריו עם חיים ויצמן

בשנות ה-20 של המאה ה-20 התהדקו קשריו האישיים של דה מנשה עם ויצמן, שנהג להתארח בבית משפחת דה מנשה בנסיעותיו התכופות מארץ ישראל לאירופה, אשר עברו כולן דרך אלכסנדריה. כמו כן אירח דה מנשה נדבנים יהודים ואנשי עסקים שויצמן ביקש כי יבקרו בארץ ישראל (למשל פליקס ורבורג, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בארצות הברית ומייסד ארגון הג'וינט). בספטמבר 1921 ייצגו פליקס ויעקב דה מנשה את הפדרציה הציונית של יהודי מצרים במסגרת דיוני הקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבאד.

באותה שנה הזמין ויצמן את דה מנשה להשתתף בוועידת קהיר (1921), בראשות וינסטון צ'רצ'יל, שדנה בהפרדת ארץ ישראל מעבר הירדן. כמו כן יזם סדרת פגישות בין בכירים בהסתדרות הציונית כנחום סוקולוב וחיים מרגליות קלווריסקי עם ראשי המנהיגות הערבית וראשי השלטון הבריטי, באווירה בלתי רשמית תחת חסותו של דה מנשה. ויצמן סבר כי השתייכותו של דה מנשה לאצולת יהודי ספרד וכישוריו לשאת ולתת בערבית, אנגלית וצרפתית יסייעו לו לשכנע את המנהיגות הערבית לקבל את רעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל.^[9]

הדיונים המדיניים הללו לא הניבו פרי ויחסי ויצמן ודה מנשה הצטננו. עם זאת, בספטמבר 1928 חזר ויצמן ופנה אל דה מנשה בהצעה עסקית לרכוש את הכותל המערבי ואת הקרקע הסמוכה אליו, ואף דיווח להנהלה הציונית כי:

הברון מנשה מעורב ברעיון ומכיר היטב את הבעיות הכרוכות ברכישתן של אדמות הווקף. הוא הצליח לרכוש את אמונם של המנהיגים המוסלמים בירושלים, ורק לאחרונה הבטיח לי שיגיע לארץ ישראל לכל קריאה שלי, כדי לעזור בעניין זה.

— בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני^[10]

אף על פי שוויצמן ביקש במוצהר לקדם עניינים מדיניים, הוא ביקש גם לעניין את משפחות יהודי מצרים העשירות בהשקעות כלכליות בארץ ישראל וניסה לשכנע יזמים לבקר בארץ ישראל ולהשקיע בה.

השקעות כלכליות ויזמות בארץ ישראל

קשריו של דה מנשה עם משפחת אהרונסון, שהחלו באירוח גולים במלחמת העולם הראשונה, התהדקו על רקע שותפות עסקית. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הקימו אלכסנדר אהרונסון, איתמר בן אב"י ועובד בן עמי את הסתדרות האיכרים בני בנימין. הם שכנעו את דה מנשה להיכנס עמם לשותפות בבנק בני בנימין ובחברת "הנוטע". אלו היו ההשקעות הראשונות של דה מנשה בארץ ישראל. שיטת ההשקעה של דה מנשה בארץ ישראל הייתה זהה לשיטתו בעסקאות נדל"ן בכל מקום אחר. לאמור, השקעה ביחד עם יזם מקומי ברכישת שטח אדמה, חלוקתו לחלקות ומכירתן ברווח למתיישבים פרטיים לצורכי מגורים או חקלאות. על האדמות שנרכשו בסיועו הוקמו, בין השאר, היישובים כפר אהרון, הרצליה, אבן יהודה, צור משה ונתניה. בזכות קשריו של דה מנשה עם יהודי ארצות הברית נוצר קשר עם נתן שטראוס, אחד ממגייסי הכספים הגדולים של יהדות ארצות הברית, שהעיר נתניה קרויה על שמו.

לאחר שראה ברכה בעמלו הרחיב דה מנשה את קשריו העסקיים בישראל. נוסף על קשריו העסקיים עם חברת "בני בנימין" רכש דה מנשה אדמות גם בתל אביב וסייע לראשי העיר תל אביב דוד בלוך ומאיר דיזנגוף בהגשמת תוכניותיהם להקים בתל אביב "בתי מרפא ומרגוע". כמו כן רכש עם משה ליטוינסקי ואחיו אמיל את האדמות עליהן קמה המושבה תל ליטווינסקי (תל השומר) וקרקעות רבות בסביבות רמת גן.

החל משנת 1933, הכניס פליקס לניהול עסקיו בארץ ישראל את בנו ג'ורג' (1891–1967). באותה תקופה שיתף פעולה עם חברת גן חיים לרכישת פרדסים בסביבת פתח תקווה. על אחד מפרדסים אלה הוקמה קריית מטלון כשכונת גנים למתיישבים עצמאיים, זאת לאחר שדה מנשה סירב לבקשתו של ארתור רופין שימכור לו את הפרדס עבור שיכון יהודי גרמניה. פרשה זו מדגימה את אופי הפעולה של דה מנשה בארץ ישראל שהונע ממניעים כלכליים שהעדיפו, בנוסף לשיקולי רווח, סיוע ליזמות פרטית על פני סיוע למוסדות ההסתדרות הציונית. הצטרפה לכך נטייתם של יהודי מצרים שלא להתבלט בפעילות ציונית גלויה ופומבית על רקע העוינות שהחלה להיווצר בסביבתם לאחר עליית היטלר לשלטון והזיקה שהייתה לחלק ממנהיגי הציבור במצרים לתנועה הנאצית.^[11]

בנוסף לפעילות רכישת הקרקעות בשרון רכשו פליקס ואלברט דה מנשה מניות של מלונות. הידועים ביניהם הם מלון "פנורמה" בכרמל מרכזי בחיפה ומלון המלך דוד בירושלים שהוקם על ידי ידידו ושותף המשפחה, ז'ק מוצרי.

בשנת 1936 רכש דה מנשה פרדס על שטח 218 דונם מצפון מערב לכפר סבא, סמוך לפרדסי גן חיים. על אדמות אלה תכנן להקים את ביתו ועד שבנה אותו נטע בו גן גדול, הקרוי גן מנשה. הבית לא הוקם מעולם אך הגן הפך לאחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ.

הנצחה

פליקס דה מנשה כמעט ואינו מונצח בישראל. פרט לשם רחוב קטן בקריית מטלון בפתח תקווה וגן מנשה בכפר סבא הקרוי על שמו (להלכה, אך ללא ציון במפות וללא שלט בשערו), אין לו זכר. החוקרת עירית עמית כהן עומדת על סוגיית אי-ההנצחה ותולה אותה במספר גורמים:

יהדות אשכנז ככלל נטרה טינה לעשירי יהודי המזרח על כך שלא סייעו לפליטי השואה ולכן נטתה לצמצם את חשיבותם בציונות בכלל ובהתיישבות בארץ ישראל בפרט
פליקס דה מנשה פעל כיזם בודד ועל בסיס עצמאי והיה מתנגד חריף להתארגנות הסוציאליסטית. ראשי המדינה בראשיתה באו משורות הציונות הסוציאליסטית ולא ראו בעין יפה את ההתיישבות הפרטית
חברת "בני בנימין" וחברת "הנוטע" פשטו את הרגל בשנת 1936 ועד קום המדינה הטשטש רישומם כבעלי תפקיד בגאולת הקרקעות בשרון

לדברי עופר רגב חוסר ההנצחה נעוץ בכך שדה מנשה לא עסק בהאדרת שמו, גם יורשיו נמנעו מכך, ולראיה, נכדתו רחל מכבי הסתירה עד אחרון ימיה כל קשר למשפחה שלא הייתה ציונית די הצורך בעיניה.

בתרבות ובספרות

משה שמיר מתאר בספרו "עד הסוף" את תלאות הגולים מתל אביב באלכסנדריה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. במסגרת זו הוא מתאר בהרחבה את הווילות, הגנים והגינונים של משפחת דה מנשה שאירחה חלק מן הגולים. (ראו למשל בעמודים 335–336).
בני ציפר טוען שמספר דמויות מרכזיות בספריו של לורנס דארל, "הרביעייה האלכסנדרונית" מבוססים על בני משפחת דה מנשה.^[12] במיוחד אמורים הדברים לגבי הפאם פאטאל, ז'וסטין, שהיא כביכול בת דמותה של רוזה, אשתו של פליקס. דארל אף נשא לאשה את קלוד וינסנדון, נכדתו של פליקס, בתה של בִתו קלייר.

לקריאה נוספת

עירית עמית כהן, החידה מאחורי הברושים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006.
יעקב שקולניק, 101 עצים מופלאים בישראל, הוצאת עם עובד, 2008.

Maurice Mizrahi. The Role of Jews in Economic Development. In Shimon Shamir (Ed.), The Jews of Egypt: A Mediterranean Society in Modern Times. Boulder, CO: Westview, 1987.
Gudrun Kramer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952, I.B.Tauris, 1989. ISBN 9781850431008

קישורים חיצוניים

עירית עמית-כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 71–98
א. א"ח, הברון פליקס די-מנשה ז"ל, הד-המזרח, 7 באוגוסט 1943
א. אלמאליח, הועד לתקנת א"י - ריאיון עם הברון פליקס די מנשה, דואר היום, 19 בספטמבר 1919
גלעד כרמלי, פנו לכם שבת סתווית: "הגן הנעלם" ייפתח אחרי 50 שנה, באתר ynet, 26 באוקטובר 2018

הערות שוליים

^ * Gudrun Kramer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952, 1989 עמוד 76 מציינת 1807–1887 אך אילנות היוחסין מציינים שנים אלו.
^ לסקר, ארץ ישראל ומדינת ישראל בתודעת העילית היהודית במצרים במאה העשרים, בתוך: זאב הרווי, גלית חזן-רוקם, חיים סעדון וצבי שילוח (עורכים), ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, ירושלים תשס"ב, עמודים 443–458.
^ טיגנור, יהדות מצרים - המתחים בקהילה והציונות, פעמים 16, (תשמ"ג), עמודים 89–105.
^ המסע זכה לתיאור יומיומי כמעט מעל דפי הג'ואיש כרוניקל, מה-30 באפריל ועד 18 ביוני 1897
^ דף המוקדש למשפחת דה מנשה בגיליון LOS MUEST "קול עדות הספרדים" מ-16 בספטמבר 1994.
^ ¹ ² דף מאילן היוחסין
^ Gudrun Kramer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952,1989 עמוד 77.
^ Menasce, Pierre Jean de
^ למשל במכתבו ביום 15 בנובמבר 1923 ללטס, אצל עירית עמית-כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 82, הערה 39.
^ אצל עירית עמית-כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 92.
^ דן אלדר, תגובת היהודים בארצות המזרח על המדיניות האנטישמית בגרמניה
^ בני ציפר, העיר והנוסטלגיה, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2007

[1] * Gudrun Kramer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952, 1989 עמוד 76 מציינת 1807–1887 אך אילנות היוחסין מציינים שנים אלו.

[2] לסקר, ארץ ישראל ומדינת ישראל בתודעת העילית היהודית במצרים במאה העשרים, בתוך: זאב הרווי, גלית חזן-רוקם, חיים סעדון וצבי שילוח (עורכים), ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח, ירושלים תשס"ב, עמודים 443–458.

[3] טיגנור, יהדות מצרים - המתחים בקהילה והציונות, פעמים 16, (תשמ"ג), עמודים 89–105.

[4] המסע זכה לתיאור יומיומי כמעט מעל דפי הג'ואיש כרוניקל, מה-30 באפריל ועד 18 ביוני 1897

[5] דף המוקדש למשפחת דה מנשה בגיליון LOS MUEST "קול עדות הספרדים" מ-16 בספטמבר 1994.

[farhi-6] ¹ ² דף מאילן היוחסין

[7] Gudrun Kramer, The Jews in Modern Egypt, 1914-1952,1989 עמוד 77.

[8] Menasce, Pierre Jean de

[9] למשל במכתבו ביום 15 בנובמבר 1923 ללטס, אצל עירית עמית-כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 82, הערה 39.

[10] אצל עירית עמית-כהן, ‏בין מערב למזרח: הברון פליקס דה מנשה – עסקן, יזם וציוני, קתדרה 114, דצמבר 2004, עמ' 92.

[11] דן אלדר, תגובת היהודים בארצות המזרח על המדיניות האנטישמית בגרמניה

[12] בני ציפר, העיר והנוסטלגיה, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]